קרב האונות של המוח

By IAIN MCGILCHRIST

מדוע המח מחולק וחצוי? אם העניין הוא יצירת קשרים מדוע שמרה האבולוציה בקפדנות כה רבה את ההפרדה ביו האונות? כמעט כל יכולת שנחשבה בעבר כבלעדית לאחת האונות: שפה, דמוי, הגיון ורגש אפשרית למעשה על ידי שתי האונות ולא אחת.

עם זאת ישנם הבדלים מהותיים בדרך הפעולה של שתי האונות היוצרות שתי דרכי התבוננות שונות על העולם. בדרך כלל אנו יוצרים שילוב ביניהן באופן לא מודע. אך אחת האונות יכולה להפוך לשולטת, וממש כשם שהדבר יכול לקרות לאדם בודד הדבר אפשרי גם לתרבות כולה.

העדויות הנוריופסיכולוגיות מראות כי האונה הימנית קשובה לעולם הרואה את המכלול, בעוד שהאונה השמאלית מתמקדת בפרטים. חוויות חדשות, מכל סוג שהוא, מובנות טוב יותר על ידי האונה הימנית, בעוד שהצפוי מטופל טוב יותר על ידי השמאלית. האונה הימנית רואה דברים על פי הקשרם, כמחוברים בצורה בלתי ניתנת להפרדה, היא מזהה ומבינה את המשמעות הרחבה של דברים גם אם הם מרומזים או משתמעים. מנגד, האונה השמאלית , הממוקדת, מבודדת את מה שהיא רואה והיא די עוורת למסרים המועברים בעקיפין.

האונה השמאלית שולטת ביד ימין ובחלקי השפה המאפשרים לנו לייחס משמעות בצורה חד משמעית. היא עוזרת לנו  לפעול בעולם ולעשות שימוש בסובב אותנו כדי להשיג את מטרותינו. האונה השמאלית מתווית באופן חד ומוחלט לאורך קוי מפת האסטרטגיה המשורטטים בחדר הבקרה. זוהי הפשטה של המורכבות של העולם.

עם זאת אנו עדיין זקוקים לראות את העולם האנושי כפי שהוא לפני שנפשט אותו ונפרק אותו למרכיביו. מצביא צריך להיות בקשר עם העולם בו נלחמים חיליו. המידע המועבר על ידי האונה השמאלית מקושר ונכון למערכת סגורה. יתרונותיו הם שלמות אך המחיר שיש לשלם בעבור שלמות זו הוא ריקנות, חוסר ההקשר.

תפיסת העולם של  האונה הימנית מורכבת ועשירה הרבה יותר. במקום פריטים מובדלים, האונה הימנית רואה ישויות חיות המקושרות בינן לבין עצמן. בזמן תקשורת, האונה הימנית מזהה כל מה שאינו ורבלי, מה שהוא מטפורי, אירוני או הומוריסטי בעוד שהאונה השמאלית היא מילולית. האונה הימנית מרגישה בבית עם עמימות ומסכימה עם הרעיון שהפכים יכולים להתאים זה לזה.

יש סיבה לכך שיש לנו שתי אונות . אנו זקוקים לשתי נקודות השקפה אלו על העולם. בלא האונה הימנית אנו נטולי רגישות חברתית ובעלי הבנה לוקה של יופי, אומנות ודת. באופן מעשי אנחנו אוטיסטים, אין לנו תחושה של המובן הרחב של התחושות אותן אנו חווים. בה בעת, בעזרת האונה השמאלית אנו נאבקים כדי להתמקד בפרטים. אם תרבות מסוימת תסתמך באופן בלעדי על אחת האונות היא תדרוש, במוקדם או במאוחר, תיקון.

תרבות המערב סובלת מחוסר איזון. כתוצאה מכך, במשך 2500 השנים האחרונות התרחש מעין מאבק במוחותינו שתוצאותיו, למרות תנודות לכאן ולכאן מעת לעת, נטיה הולכת וגוברת להסתמך על האונה השמאלית.

נקודות החוזקה של תרבות המערב הופיעו ביוון העתיקה ומשקפות את מה שניתן להשיג כאשר כל אחת מהאונות מתפתחת באופן עצמאי, אך בהרמוניה. באומנות, חלה התפתחות משמעותית  בצורת הצגת האמפתיה  בפנים האנושיים, ואף כוון המבט נטה יותר ויותר שמאלה, תוך העדפת האונה הימנית. בתאטרון, התפתחות הדרמה הטרגית, הופעת האירוניה והשירה העשירה במטפורות כולם מרמזים על חשיבות הולכת ועולה של האונה הימנית. באופן דומה, במדע, אמפיריות, גישתה של האונה הימנית לעולם, שגשגה ואפשרה לפילוסוף תלס לחזות נכונה את ליקוי החמה. באותה עת, ניסוחו הפורמלי של הידע אותו רכש, והופעת הפילוסופיה האנליטית, מצביעים על התפתחות הפן התיאורטי, זה הנוצר על ידי האונה השמאלית.

בו בזמן שהאיזון הבסיסי בין האונות נשמר, החל המאבק ביניהן לבעבע. עם חלוף הזמן השותפות התפרקה וחולשה מוזרה החלה להופיעה. האונה השמאלית , הקשיחה יחסית, הנשלטת על ידי חוקים ופשטות החלה לתפוס פקוד. בעקבות פרמינדס ואף יותר מכך בעקבות אפלטון, הפלוסופיה נעה מהתמקדות בחבוי והמרומז להתמקדות במפורש.  הרעיון המקובל לפנים, כי יתכן שילוב בין נגודים הפך למנודה.

גם בעולם הרומי, ההשקפות השונות של שתי האונות חיו בשלום זו עם זו. אך האיזון שהושג בתקופה האוגוסטנית עם נביטת האומניות, התפתחות מערכת המשפט ועליית רעיונות המחשבה ההגיונית והמוסריות, הוחלף בצורת חשיבה קשיחה יותר ויותר, עם בירוקרטיה הולכת וגוברת עד לכדי התדרדרות באופן תיאור הפנים והגוף האנושיים. הארכיטקטורה האדירה של האמפריה הרומית התאפשרה  באמצעות המצאה: המצאת הבטון, אך משקלה של הקודיפיקציה הקשיחה, ששמשה את האונה השמאלית בדרכה לשלטון, סילקה את החושים המעודנים לפרטים כחלק מהכלל שאפיינו את האדריכלות של העידן הקלאסי.

מילניום שלם אחר כך, פריחת הרנסנס, בטאה שוב את האבחנה המודגשת ועם זאת את שיתוף הפעולה בין האונות באומנות ובמדע כאחד. נוצרה פתיחות לדברים כפי שהם ולא בתאוריה בלבד, כבוד לטבע, כמו שרואים לדוגמא אצל מונטיין, והתענגות על התלכדות ההפכים שבו. פרספקטיבת הזמן והמרחב התרחבה ואיתה התפתח מושג ההקשר, מה שהביא להצגת האינדיבידואל בהקשרו לעולם כולו. ניתן לראות זאת בשירה של ווילו ובציורים של ג'ירלנדו. התפתחות ההרמוניה והקונטרפונקט במוסיקה בטאו את חשיבות היחסים בין היחיד לכלל. אצל שיקספיר, אינדבידואלים בעלי ייחוד התכחשו לסטראוטיפים שנדרשו על יידי מבנה המחזה: שיילוק שולט בסימטריה שלנו. ברנדין מסרב להיתלות. אינדיבודואלים שולטים בתחום. מטפורות מלאות חיים לוקחות את השפה הרבה מעבר למפורש. אפילו השילוב של הומור ופתוס שאפיין את התקופה מצביע על תפיסת עולם באמצעות האונה הימנית.

אך עם בוא הרפורמוציה ותחילת תקופת ההארה חל שוב שינו במנטאליות לעבר הבטוח, הנוקשה, המקובע והפשוט. האונה השמאלית השיבה מלחמה דוחפת לשימת דגש מחדש על סימטריה וסטטיות. עמימות הפסיקה להיות סימן לעושר אלא סימן לערפול. הפסיקו לבטוח בדמיון. מטפורה נתפסה כשקר. הרציוניזם החליף את האיזון האנושי המשתמע מההגיון. כפי שאמר דקרט, ניתן לראות דברים בבהירות רק אם הם נראים אחד אחד. העולם פורק למריכיבים 'אטומיים' ועם התפתחויות אלה חלה התפתחות במודל המכנסטי כמסגרת היחידה להבנת האדם והעולם הסובב אותו.

וכך הגענו לעידן שלנו, עולם שבו האונה הימנית עם תפיסתה הנרחבת דוכאה בשיטתיות. כמו המח עצמו גם הקרב שאני מתאר הוא אסימטרי. כל תנודה של המטוטלת נשאה אותנו עמוק יותר אל תוך הטרטוריה של האונה השמאלית.

שתי האונות נבדלות גם בגשיתן להבדלים. האונה הימנית  היא כוללנית בגישתה למה שהאונה השמאלית רק עשויה לדעת, אך האונה השמאלית היא נבדלת מהימנית. בעוד שעולמה של האונה הימנית מגיב למשוב שלילי, האונה השמאלית ננעלת אף יותר על נקודת המבט שלה. היכולות שלה מוגבלות לבצוע אותם הדברים שהיא עשתה מאז ומעולם ולא יותר מכך.

כך הפך עולמנו לנשלט ע"י חוקים יותר ויותר. אובדן  הדברים המשתמעים בעקיפין, גרם לנזק ליכולתנו להעביר או אף לראות אספקטים של עצמנו ושל עולמנו המתעלים מהתפיסה המכנסטית. הפרספקטיבה באומנות דעכה יחד עם ההרמוניה במוסיקה: אנו נוטים יותר ויותר לראות את העולם כערימה של שברים ריקים מתוכן.

ישנה עליה בלתי נמנעת בבירוקרטיה, כשהניירת באה במקום האנשים, החוויות הופכות לוריטואליות יותר ויותר. ביוצאנו לתור אחרי מה שאנו מאמינים יביא לנו את האושר, אנו מנצלים את העולם ותופסים את עצמנו כזרים לו, במקום לראות כי האושר שלנו תלוי בהיותנו חלק מהעולם, וכך עוזר לנו לשגשג. זהו עולמה של האונה השמאלית, הלהוטה תמיד לשלוט.

עם זאת החפוש אחר האינטרסים האישיים לא הפך אותנו מאושרים יותר. ב 25 השנים האחרונות, תקופה של שגשוג ברמת  החיים, רמות שביעות הרצון מהחיים, בארה"ב, הלכו וירדו. אלו שנתברכו במקום עבודה מבלים את מרבית זמנם בעבודתם, האיכות של חוויות אלה היא העלת משקל. ב 1955, בארה"ב, 44% מהמועסקים נהנו מהזמן שבלו בעבודה יותר מאשר כל זמן אחר בחייהם. לפי סקר גאלופ משנת 1999, ירד מספר זה ל16% בלבד. מה שהופך אותנו למאושרים הוא לא העושר אלא היחס ההדדי ביננו לבין האחר, ביננו לבין העולם. רק האונה הימנית מסוגלת להבין זאת בהיותה הבסיס לאמפתיה ולקישוריות פנימית, בעוד שהאונה השמאלית עסוקה במניפולציות ורואה את העולם כאטומיסטי.

האונה השמאלית התפתחה כדי לסייע לנו להשתמש בעולם  להשגת מטרותינו. אך היא מומחית בהכחשה. נפגעי שבץ באונה הימנית,יכחישו, ע"פ רוב, לחלוטין כי משהו אינו כשורה, אפילו כשנסב את תשומת לבם שמחצית מגופם 'מוטל ללא תועלת', הם יאמרו כי מחצית זו שייכת לאדם אחר, האדם השוכב במיטה הסמוכה. האונה השמאלית, תמיד אופטימית, היא כמו סהרורי השורק להנאתו בשעה שהוא פוסע לאיטו לעבר תהום. הבה נתעורר לפני שנצנח לתהום.

—This essay is adapted from psychiatrist Iain McGilchrist's book "The Master and his Emissary: the Divided Brain and the Making of the Western World," recently published by Yale University Press.

Brain Gym is a registered trademark of the Educational Kinesiology Foundation / Brain Gym International